יום חמישי, 27 ביולי 2017

שכר ועונש בראשונים - הרמב"ם

פרקים קודמים:
בפרק הקודם עסקנו בהשקפת ספר החינוך בנוגע לשכר ועונש והשגחה פרטית. לשיטתו, ישנה השגחה על כל פרט ופרט מבני האדם, וכיוון שכך כל רעה או טובה שתבוא על האדם מגיע כתוצאה מזכויותיו או חובותיו.
הרמב"ם בודאי דוחה שיטה כזו. רמז לשיטתו של הרמב"ם ניתן למצוא בהלכה מהלכות ברכות העוסק בברכת המזון לאבלים (פרק ב הלכה ח):
וכשמברכין בבית האבל אומר בברכה רביעית: "המלך החי הטוב והמטיב אל אמת דיין אמת שופט בצדק שליט בעולמו לעשות בו כרצונו שאנחנו עמו ועבדיו ובכל אנחנו חייבין להודות לו ולברכו", ומבקש רחמים על האבל לנחמו כפי מה שירצה וגומר הרחמן כו'.
נושאי כליו של הרמב"ם מעירים שהוא, בעקבות הרי"ף, השמיט כמה מילים מנוסח הברכה כפי שהיא מופיעה בגמרא (כסף משנה הלכות ברכות פרק ב הלכה ח):
ודע שבגמרא גרסינן שופט בצדק לוקח נפשות במשפטורבינו לא כתב לוקח נפשות במשפט לפי שהרי"ף לא כתבו ובה"ג כתב דלא אמרינן ליה משום דכיון דאמרינן בפרק במה בהמה (שבת נ"ה ב') יש מיתה בלא חטא היאך נאמר לוקח נפשות בצדק. וה"ר יונה והרא"ש ז"ל כתבו שאין למוחקו דאע"פ דיש מיתה בלא חטא כל דרכיו משפט:
אך אם נבוא לדון בדברי הרמב"ם בסוגיית שכר ועונש, ראוי שנעשה זאת בצורה קצת יותר מסודרת.
בפירושו למשנה עומד הרמב"ם על חשיבות עקרון השכר והעונש. נראה דברים שכתב על המשנה באבות (פרק א משנה ג):
אנטיגנוס איש סוכו קבל משמעון הצדיק הוא היה אומר אל תהיו כעבדים המשמשין את הרב על מנת לקבל פרס אלא הוו כעבדים המשמשין את הרב שלא על מנת לקבל פרס ויהי מורא שמים עליכם:
הרמב"ם מסביר כך את דברי אנטיגנוס:
שאתם לא תעבדו את ה' על תנאי שייטיב לכם ויגמלכם חסד, ותקוו לגמול ותעבדו בעבורו, אלא עבדוהו כעבדים שאינם מקווים לחסד ולא להטבה, רצה בזה: שיהיו עובדים מאהבה
בהמשך דבריו מביא הרמב"ם כיצד חוסר הבנת דבריו של אנטיגנוס הביאה לאסון לעם ישראל:
והיו לזה החכם שני תלמידים, שם האחד צדוק ושם האחר ביתוס, וכאשר שמעוהו שאמר זה המאמר, יצאו מלפניו, ואמר אחד מהם לשני: הנה הרב כבר באר בפירוש שאין שם שכר ולא עונש, ואין שם תקוה כלל, כי לא הבינו כוונתו עליו השלום. ונתחברו זה לזה, ופרשו מן התורה. והתקבצה לזה כת ולזה כת, יקראום החכמים צדוקין וביתוסיין. והיות שלא יכלו לקבץ קהילות לפי מה שהגיע להם מן האמונה - כי זאת האמונה הרעה תפריד הנקבצים, כל שכן שלא תקבץ הנפרדים - הלכו אחר אימות הדבר אשר לא יכלו להכזיבו אצל ההמון, ולו הוציאו אותו מפיהם היו נהרגים, רצוני לומר: נוסח התורה, וצייר כל אחד מהם בלב סיעתו שהוא מאמין בנוסח התורה, וחולק על הקבלה, ושהיא קבלה בלתי נכונה. וזה כדי שיפלו מהם כל ההלכות המקובלות והגזרות והתקנות, הואיל ולא יכלו לדחות הכל, הכתוב והמקובל. ויתרחב להם גם כן הפתח לפירוש, לפי שכאשר חזר הפירוש אל בחירתו - יקל במה שירצה ויחמיר במה שירצה לפי מטרתו, הואיל ואינו מאמין בעיקר כולו, ולא ביקשו אלא דבר שיהיה נוח לקצת בני אדם. ומני אז צמחו אלה הכתות הארורות, קהילות המינים אשר ייקראו בארץ הזאת - רצוני לומר: מצרים - קראין, ושמם אצל החכמים צדוקין וביתוסיין, והם אשר החלו להטיל דופי בקבלה, ולפרש הכתובים כפי מה שיראה לכל אדם, מבלי השמע לחכם כלל, בניגוד לאומרו יתעלה: "על פי התורה" וכו' "לא תסור" וכו'.
לדבריו, האמונה בשכר ועונש אינה רק נכונה, אלא היא קריטית לרתימת בני אדם למטרה משותפת.
נאמן לדבריו אלו, קובע הרמב"ם בי"ג עיקרי האמונה שני עקרונות, החשובים לענייננו: שה' משגיח ויודע את מעשי בני האדם, ושהוא גומל שכר ועונש לבני האדם. כך הוא מנסח עקרונות אלו בהקדמה לפרק חלק:
והיסוד העשירי שהוא יתעלה יודע מעשה בני אדם ולא הזניחם, ולא כדעת האומר עזב ה' את הארץ, אלא כמו שאמר גדול העצה ורב העליליה אשר עיניך פקוחות על כל דרכי בני האדם, ואמר וירא ה' כי רבה רעת האדם בארץ, ואמר זעקת סדום ועמורה כי רבה, הרי אלו מורים על היסוד העשירי הזה.
והיסוד האחד עשר שהוא יתעלה משלם גמול טוב למי שמקיים מצות התורה, ומעניש מי שעובר על אזהרותיה, ושגמולו הגדול הוא העולם הבא, ועונשו החמור הכרת. וכבר אמרנו בענין זה מה שיש בו די. והפסוק המורה על היסוד הזה אמרו אם תשא חטאתם ואם אין מחיני נא מספרך, והשיבו יתעלה מי אשר חטא לי וכו'. ראיה שידוע לפניו העובד והחוטא לשלם גמול טוב לזה ולענוש את זה.
נשים לב שהרמב"ם אינו מדבר כלל על התערבות אלוהית בנעשה בעולם הזה עבור אדם פרטי כזה או אחר. השכר והעונש, לדידו, הנם בעולם הבא, והתערבותו בעולם הזה הוא רק במקרים יוצאי דופן, כדוגמת הפיכת סדום.
 עם זאת, בהלכות תשובה הרמב"ם כותב שפעמים שהשכר והעונש מגיעים בעולם הזה (רמב"ם הלכות תשובה פרק ו):
והרי אני מבאר עיקר גדול שממנו תדע פירוש כל אותן הפסוקים, בזמן שאדם אחד או אנשי מדינה חוטאים ועושה החוטא חטא שעושה מדעתו וברצונו כמו שהודענו ראוי להפרע ממנו והקב"ה יודע איך יפרע, יש חטא שהדין נותן שנפרעים ממנו על חטאו בעולם הזה בגופו או בממונו או בבניו הקטנים שבניו של אדם הקטנים שאין בהם דעת ולא הגיעו לכלל מצות כקניינו הן וכתיב איש בחטאו ימות עד שיעשה איש, ויש חטא שהדין נותן שנפרעין ממנו לעולם הבא ואין לעובר עליו שום נזק בעולם הזה, ויש חטא שנפרעין ממנו בעולם הזה ולעולם הבא.
אם נחבר את הדברים שראינו עד כה לדברים שראינו בעיוננו בדברי חז"ל, הרי שברור שהרמב"ם אינו מקבל את עקרון "אין מיתה בלא חטא" של רב אמי, וכנראה גם לא את דבריו של ר' חנינא "אין אדם נוקף אצבעו מלמטה אא"כ מכריזין עליו מלמעלה", והוא קרוב יותר לדברי רבא "שכר מצוה בהאי עלמא - ליכא". עם זאת, כאשר ארע לאדם דבר בעולם הזה, בהחלט ייתכן שהדבר נובע משכר ועונש, ועל האדם לחשוש לכך (רמב"ם הלכות תעניות פרק א הלכה ב-ג):
ודבר זה מדרכי התשובה הוא, שבזמן שתבוא צרה ויזעקו עליה ויריעו ידעו הכל שבגלל מעשיהם הרעים הורע להן ככתוב +ירמיהו ה'+ עונותיכם הטו וגו', וזה הוא שיגרום להם להסיר הצרה מעליהם.
אבל אם לא יזעקו ולא יריעו אלא יאמרו דבר זה ממנהג העולם אירע לנו וצרה זו נקרה נקרית, הרי זו דרך אכזריות וגורמת להם להדבק במעשיהם הרעים, ותוסיף הצרה צרות אחרות, הוא שכתוב בתורה +ויקרא כ"ו+ והלכתם עמי בקרי והלכתי עמכם בחמת קרי, כלומר כשאביא עליכם צרה כדי שתשובו אם תאמרו שהוא קרי אוסיף לכם חמת אותו קרי.
את שיטתו מפרט הרמב"ם באריכות במורה נבוכים (חלק ג פרק יז). את דבריו שם הוא פותח בתיאור חמש דעות שונות בנושא ההשגחה הפרטית.
הדעה הראשונה של אפיקורוס:
הדעה הראשונה היא טענתו של מי שטען שאין השגחה כלל על שום דבר בכל המציאות הזאת ושכּל מה שיש בה, השמים וזולתם, קורה במקרה ועל-פי ההכנה. ואין בכלל מסדר ולא מנהיג ולא משגיח בשום דבר. זאת היא דעת אפיקורוס.
הדעה השניה של אריסטו:
הדעה השנייה היא דעתו של מי שסובר שעל חלק מהדברים יש השגחה והם מונהגים על-ידי מנהיג ומסודרים על-ידי מְסַדֵּר, וחלקם עזובים למקרה. זאת היא דעתו של אריסטו. אני אסכם לך את דעתו בדבר ההשגחה: הוא סובר שהאל יתעלה משגיח על הגלגלים ועל מה שבתוכם, ולכן הפרטים שלהם מתמידים כפי שהם. לכן אמר אלכסנדר במפורש שדעת אריסטו היא שהשגחת האל מסתיימת אצל גלגל הירח. זאת היא מסקנה מן העיקרון שלו בדבר קדמות העולם. כי הוא סובר שההשגחה היא בהתאם לטבע המציאות. ומשמעות ההשגחה על גלגלים אלה ומה שבתוכם, אשר פרטיהם מתמידים, היא שהם מתמידים במצב אחד ואינם משתנים. כשם שממציאותם של אלה מתחייבת מציאותם של דברים אחרים, אשר אין פרטיהם מתמידים במציאותם, אבל מיניהם (מתמידים), כן גם שופע מאותה השגחה מה שמחייב את המשך קיום המינים והתמדתם, בעוד שלא ייתכן המשך קיום פרטיהם.
הדעה השלישית היא דעה של אחת מפלגי האסלם, שהקב"ה משגיח על כל פרט בעולם:
הדעה השלישית נוגדת את הדעה השנייה הזאת. היא דעתם של הסוברים שאין בכל המציאות דבר מקרי כלל, לא פרטי ולא כללי. אלא הכול ברצון, כוונה והנהגה. וברור שכּל המנהיג יודע. זאת היא (דעתה של) כת האשעריה מקרב המוסלמים. מן הדעה הזאת התחייבו גנויות חמורות והם נטלו אותן וקיבלו אותן על עצמם. כי הם מודים לאריסטו במה שהוא טוען שנפילת עָלֶה ומותו של בן-אדם שווים. הם אמרו: כן הוא. אבל הרוח לא נשבה במקרה, אלא האל הניע אותה. לא הרוח היא שהפילה את העלים, אלא כל עלה נפל בגזרת האל.
הדעה הרביעית, גם היא מאחד מפלגי האסלם:
הדעה הרביעית היא דעת מי שסובר שלאדם יש יכולת. ולכן הציווי והאיסור, והשׂכר והעונש שבתורה נוהגים לשיטתם של אלה על-פי סדר. הם סוברים שכּל מעשׂי האל מיוסדים על חוכמה, ושאי-אפשר שיעשׂה עוול, ושאין הוא מעניש עושׂה-טוב. גם המעתזלה מחזיקים בדעה זאת, אף שלשיטתם אין יכולת האדם מוחלטת. גם הם מאמינים שהוא יתעלה יודע את נפילתו של כל עלה ואת רמישׂתה של כל נמלה; ושהשגחתו על כל הנמצאים. גם מדעה זאת מתחייבים אבסורדים וסתירות. האבסורד הוא שכמה בני-אדם נולדים בעלי מום מבלי שחטאו. הם אומרים: "זה בהתאם לחוכמתו, וטוב יותר בשביל אותו איש שיהיה כך מאשר שיהיה שלם, אלא שאיננו יודעים את (מהות) הטוב הזה, ואין זה בתור עונש לו, אלא בתור הטבה לו". כן תשובתם בדבר מות אדם מעולה, שזה כדי שירבה שׂכרו בעולם הבא.
והדעה החמישית היא "דעתנו, כלומר, דעת תורתנו":
הדעה החמישית היא דעתנו, כלומר, דעת תורתנו. אני אודיעך ממנה מה שנאמר במפורש בספרי נביאינו, והוא מה שמאמינים בו המון חכמינו. כן אמסור לך מה שהאמינו כמה מן המאוחרים מבינינו. גם אודיעך מה אני מאמין בעניין זה. ואומַר: יסוד תורת משה רבנו עליו השלום וכל ההולכים בעקבותיה הוא שהאדם בעל-יכולת מוחלטת, כלומר, שהוא בטבעו, בבחירתו וברצונו עושׂה כל מה שניתן לאדם לעשׂותו מבלי שֶיִּבָּרֵא לו דבר חדש כלל. וכן כל מיני בעלי-החיים נעים ברצונם. כך חָפֵץ, כלומר, חפצו הקדום מעולם שכּל בעלי-החיים ינועו ברצונם ושהאדם יהיה בעל-יכולת לכל מה שהוא רוצה או בוחר ממה שבגדר יכולתו. זה הוא יסוד שמעולם לא נשמע שונה ממנו באומתנו, תודה לאל. וכן מכלל יסודות תורת משה רבנו שלא ייתכן עוול מלפניו יתעלה בשום פנים, ושכּל הייסורים הפוגעים בבני-אדם וכל הטובות המשׂיגות אותם, יחיד או ציבור, כל זאת בהתאם למה שהם ראויים במשפט צודק שאין בו עוול כלל ועיקר. אפילו כאשר קוץ דוקר אדם בידו והוא מסיר אותו מייד, זה עונש לו. ואפילו השׂיג הנאה מועטת ביותר, היה זה שׂכר לו. כל זאת בהתאם למה שהם ראויים. זה מה שהוא יתעלה אמר: כי כל דרכיו משפט, [אל אמונה ואין עָוֶל, צדיק וישר הוא] (דברים ל"ב, 4) אבל אין אנו יודעים מאיזו בחינה הם ראויים.
לאחר הבאת דעות אלו מסכם הרמב"ם את השיטות:
אריסטו סובר שכּל מצביהם של פרטים שונים מקרב בני-האדם הם לגמרי במקרה. ואלאשערי סובר שזה מתאים לחֵפץ גרידא. המעתזלה סוברים שזה תואם לחוכמה. ואנו סוברים שזה מתאים למה שראוי לו האדם לפי מעשׂיו.
וכעת הוא מציג את שיטתו שלו:
ואילו מה שאני מאמין באשר ליסוד זה - כלומר, ההשגחה האלוהית - הוא מה שאתאר לך. באמונתי זאת, שאתאר, אינני נשען על מה שהוכחה מופתית הביאתני אליו. אלא נשען אני על מה שהתברר לי שהוא כוונת ספרו של האל וספרי נביאינו. דעה זאת, אשר אני מאמין בה, פחות מגונה מן הדעות הקודמות וקרובה יותר אל ההיקש השׂכלי. כי אני מאמין שההשגחה האלוהית בעולם השפל הזה, כלומר, מתחת לגלגל הירח, היא בפרטי מין האדם בלבד. רק מין זה כל מצבי פרטיו וכל הטוב והרע הפוקדים אותם מתאימים למה שהם ראויים לו, כמו שאמר: כי כל דרכיו משפט. אבל שאר בעלי-החיים וכל שכּן הצמחים וזולתם, דעתי עליהם כדעת אריסטו. אין אני מאמין בשום אופן שעלה זה נשר בהשגחה עליו, ולא שעכביש זה טרף זבוב זה בגזרת האל ורצונו הפרטי עכשיו. ולא שהיריקה שירק ראובן נעה עד שפגעה ביתוש זה במקום מסוים והרגה אותו על-פי גזירה. ולא שכאשר דג זה חוטף תולעת זאת משטח פני המים, זה בחֵפֶץ אלוהי פרטי. כל זה, לדעתי, במקרה לחלוטין, כמו שסובר אריסטו.
לדעתי ולפי מה שאני סובר, ההשגחה האלוהית הולכת בעקבות השפע האלוהי ובעקבות המין שבו מִדַּבֵּק אותו שפע שׂכלי, עד שהוא נעשׂה בעל שׂכל, ומתגלה לו כל מה שגלוי לבעל שׂכל - הוא זה אשר מתלווה אליו ההשגחה האלוהית ומעריכה את כל מעשׂיו בדרך השׂכר והעונש. אם טביעת הספינה על יושביה, כנזכר, ונפילת הגג על יושבי הבית, הם לחלוטין במקרה, אין כניסתם של הללו לספינה וישיבת האחרים בבית במקרה, לפי דעתנו, אלא על-פי רצון אלוהי לפי הראוי (לכל אדם ואדם) על-פי משפטיו (של האל), אשר אין שׂכלינו מגיעים לדעת את חוקם.
אך על מנת למנוע טעות, מסיים הרמב"ם את דבריו בהסבירו שאין הוא מתכוין שהקב"ה משגיח על כל פרטי בני האדם, אלא רק על אלו שהגיעו לדרגה שכלית מסוימת:
הבן את דעתי עד תום. כי אין אני מאמין שאיזה דבר נסתר ממנו יתעלה ואיני מייחס לו אין-אונים. אלא מאמין אני שההשגחה הולכת בעקבות השׂכל וצמודה אליו. שהרי ההשגחה באה ממי שהוא משׂכיל ושׂכל מושלם בשלמות שאין אחריה שלמות, וכל מי שֶמִדַּבֵּק בו דבר מאותו שפע - לפי מידת השׂכל המגיעה אליו (תהיה מידת) מה שמגיע אליו מן ההשגחה.
סיכום הדברים:
לדעת הרמב"ם מעיקרי האמונה להאמין שה' יודע את מעשי בני האדם ושהוא נותן שכר ועונש על מעשיהם. עם זאת, לא בהכרח ששכר ועונש זה הוא בעולם הזה, אלא בעולם הבא. הקב"ה אינו משגיח כלל על בעלי החיים, ואף על בני האדם שלא הגיעו לדרגה שכלית גבוהה הוא אינו משגיח, אלא נותן להם להתנהל כפי חוקי הטבע והעולם. על בני האדם שהגיעו לדרגות גבוהות יש השגחה פרטית הדואגת שכל שיעשה להם בעולם הזה הוא כפי הראוי להם לפי מצבם הרוחני.
על פניו, דברי הרמב"ם נראים קרובים לדבריו של ספר החינוך, שחילק בין אנשי מעלה שהטבע נתון בידם, לבין אנשים רגילים שנתונים לחוקי הטבע. אך לאמיתו של דבר המרחק ביניהם רב מאד. על פי ספר החינוך יש השגחה פרטית על כל יחיד ויחיד, ואם האדם ידאג לא להכניס את עצמו למקום הסכנה, הרי שהוא יקבל רק את המגיע לו עפ"י מדדי שכר ועונש. הרמב"ם יאמר זאת רק על אדם בדרגה שכלית גבוהה, אך סתם אדם מן השורה מתהלך בעולם ללא השגחה פרטית וללא שהקורות אותו נמדד בהכרח בסולם של שכר ועונש. 

2 תגובות:

Unknown אמר/ה...

מעניין מאוד, תודה על הסיכום.
סופו של הסיכום קצת מערער, מה זה שרואים הרבה פעמים תופעות שמעידות על השגחה פרטית, כמעט על כל צעד, וזה לאנשים שלא הגיעו לשכל הפועל אלא אמונה פשוטה ב'השגחה פרטית'.
לדוגמא אם אדם אמר או עשה דבר אסור ופתאום נופל, סתם דוגמא.. או מדבר דברי תורה פותח דף ונפתח באותו מקום שרצה. אם נדבר על אדם שהולך בדרך התורה, לא נראה בזה השגחה פרטית?
הרי שאם לא יאמר שזה השגחה פרטית יצא שזה 'מקרה'...

יפית אמר/ה...

זה שמי 👆