יום שבת, 13 ביוני 2015

מעשה ברב, אנוס וחלות בארון הקודש

ישנו סיפור ידוע אודות אנוס שהיה מביא חלות לבית הכנסת, בתורת לחם הפנים. הסיפור הודפס בספר משנת חכמים לרבי משה חגיז, לפני כשלוש מאות שנה - כאן תוכלו למצוא את הסיפור במקורו. ומעשה שהיה כך היה (קישור ממנו מועתק הסיפור, וראו שם נוסחא נוספת לסוף הסיפור):
‏אחד מן האנוסים בא מפורטוגל לגליל העליון ויתייהד וקבע דירתו לגור בעיר הקדושה צפת, תיבנה במהרה בימינו! וישמע בבית התפילה דרשת אב בית דין הקהילה בעניין לחם הפנים, שהיה קרב במקדש מדי שבת בשבתו. ונאנח אותו הרב בדרשתו ונצטער ואמר: "ועכשיו בעוונותינו הרבים אין לנו דבר מוכן, כדי שיחול השפע גם על הבלתי מוכן."
‏וילך האנוס, אחרי שמעו הדברים, בתום לבו לביתו וציווה את אשתו, שבכל יום ערב שבת תכין לו שתי כיכרות לחם מקמח מנופה שלוש עשרה פעמים ומעיסה נילושה בטהרה ותהיינה אפויות בטוב ובכל מיני יופי בתנור הבית, לפי שהוא רוצה להקריבן בהיכל יי, אולי יתעשתהאלהים לו ויקבלן ויאכל את העולה ההיא. וכאשר ציווה כן עשתה לו אשתו. ובכל יום ששי בשבוע היה מוליך ומביא את שתי הלחם בהיכל יי, מתפלל ומתחנן לפניו יתברך, שיקבלן ברצון טוב ויאכל אותן ויערב לו ויבושם לו. כה היה מדבר ומתחנן, כבן המתחטא על אביו, ומניח הלחמניות בהיכל הקודש והולך לו.
‏ושמש בית הכנסת היה בא ולוקח את שתי הלחם, בלי חקירה ודרישה, מהיכן באו ומי הביאן, ואוכל אותן ושמח בהן כשמחה בקציר. ובשעת תפילת ערבית למוצאי שבת היה רץ אותו האנוס ירא יי אל היכל יי; וכינן שלא היה מוצא את הלחמניות שהניח, היה שמח שמחה גדולה ורבה בלבו. הלך לביתו ואמר לאשתו: "השבח וההודאה לאל יתברך שמו, כי לא בזה ענות עני וכבר קיבל הלחם ואכלו חם." [והוסיף לזרזה] שלמען השם לא תתרשלי בבא בעשייתן ותיזהרי בזה מאד: אין בידינו במה לכבד את האלהים, ואנו רואים שלחם זה ערב לו; לכן חובה עלינו, לעשות לו נחת רוח בהן! – וכן היה הולך ומתמיד הדבר זמן-מה.
‏ויהי היום, ויקר מקרהו, שרב הקהילה, שעל פי דרשתו היה האנוס מביא את הלחמניות לבית המקדש, היה בערב שבת בבית יי, ועומד על הבימה וחוזר על דרשתו שהיה עליו לדרוש ביום המחרת שבת קודש. והנה האנוס בא כמנהגו הטוב בשתי הלחם, קרב אל היכל הקודש והתחיל לסדר דבריו ותחינותיו לפני המקום באותה התלהבות ושמחה, שהיה לו בעת היה מביא הדורון לפניו. והוא לא הרגיש, שהרב עומד על הבימה ושומע לו. ויחרש לו הרב והביט וראה ושמע את כל מה שהאיש דיבר ועשה. וחרה לו עד מאד, ויקרא להמקריב וגער בו ואמר לו: "‏שוטה! וכי האלוה שלנו אוכל ושותה?! בדאי שמש בית הכנסת לוקח אותן ואוכלן, ואתה מאמין וסבור, שהאלוה הוא מקבלן! עוון גדול הוא ליחס שום גשמיות להאל יתברך, שאין לו דמות הגוף ואינו גוף."
כה השמיע דברי מוסר לאוזנו, עד שבא השמש כמנהגו לקחת הלחמניות. וכשראהו אותו רב קראו ואמר לו: "תן תודה לפני האיש, על מה באת עתה? ומי היה לוקח את שתי הלחם, שזה האיש היה מביא בכל יום ערב שבת להיכל הקודש הזה?"
ויודה השמש ולא בוש.
‏והאנוס כששמע את הדבר התחיל בוכה ומתאונן ואומר להרב, שימחול לו, כי טעה בדרשתו וחשב לעשות מצווה ולא עשה אלא עבירה כפי דבריו.
‏עוד לא כלו הדברים, והנה שלוח מיוחד בא מאת הרב הקדוש רבי יצחק לוריא להדורשויאמר לו בשם רבו: "לך לביתך וצו לביתך, כי מחר בעת שעליך לדרוש מות תמות !הכרוז כבר יצא על זה!"
וייבהל הדורש על השמועה הלא-טובה וימהר אל הרב הקדוש ויבקשהו שיגיד לו, מה פשעו ומה חטאתו? וישב לו הרב הקדוש ויאמר: "מיום שחרב בית המקדש, ייבנה במהרה בימינו, לאהיתה נחת רוח לפני המקום, כמו באותן השעות. שהאנוס מפורטוגל היה מביא את שתי הלחם בתמימות לבו להיכל יי וסבור היה שהשם יתברך קיבלן ממנו; ומפני כך שביטלת אותו מלהביאן הלאה, נגזרה עליך מיתה בלי שום פתח והצלה לפניך."
‏וילך הדורש לביתו ויצו לביתו. וביום שבת קודש, בשעה שהיה לו לדרוש, נפטר לבית עולמו. כדבר איש האלהים.
מה מוסר ההשכל של סיפור זה?
על פניו מוסר ההשכל דומה מאד לזה של הסיפור אודות הבעל שם טוב והילד עם החליל (עוד על סיפור זה האזינו כאן באנגלית - מומלץ), והוא שעבודת ה' הנעשית בתמימות, הגם שהיא סותרת הלכה פסוקה, נמצאת בדרגה גבוהה מאד.

הרב אביגדר נבנצל בספר "שיחות לספר במדבר", פרשת שלח, שיחה יא, כותב כי הוא אינו מאמין שהסיפור נסתיים כפי שמסופר, ואף על פי כן הוא מקבל לחלוטין את מוסר ההשכל אותו הגדרנו. הנה דבריו:
ומדוע איני מאמין לסיום זה? מפני שאם יהודי נכשל באיסור, חייבים להזהירו בנחת שלא יכשל עוד! שנאמר: "הוכח תוכיח את עמיתך". בסיפור זה היה חשש לאיסורים חמורים של היהודי, ויתכן שגם השמש נכשל באכילת קדשים, ולכן היה צורך להעיר לו, ואיני מקבל שהיתה בכך טעות. עם זאת אין ספק, שה' שילם שכר טוב ליהודי שהקריב בלב שלם, למרות שלא עשה מצווה, כי עיקר רצון ה' הוא: כוונת הלב. 
שלוש הערות לדבריו:
א. רבי משה חגיז כנראה לא ראה בעיה עם סיום הסיפור, והראיה שהוא הדפיס את הסיפור ללא שום הסתייגות...
ב. קשה מאד לקבל את דברי הרב נבנצל כשאנו קוראים עד כמה הרב גער ואף בייש את היהודי האנוס. עד כדי כך שלא אתפלא אם נמצא גרסאות של הסיפור בו האר"י מבשר לרב שימות רק על אופן התוכחה.
ג. הנצי"ב בפירושו לחטא נדב ואביהו מסביר את חטאם כך והוא אף מקשר זאת למעשה 250 האיש בעדת קרח (העמק דבר ויקרא י ב ושם בהרחב דבר):
שנכנסו מאש התלהבות של אהבת ה' אבל לא בזה הדרך אשר לא צוה
שניהם נכנסו בדרך אחד של אהבת ה', ולא יכלו להתאפק על התשוקה להשיג דעת וכבוד אלהים וברוב תשוקה נכנסו להקטיר קטורת בהיכל.
האם דברי הרב נבנצל עולים בקנה אחד עם דברי הנצי"ב הללו?

3 תגובות:

אבי אמר/ה...

ייתכן שיש סתירה, אבל לא בהכרח. "בקרוביי אקדש". נדב ואביהו היו היו צריכים לדעת, או שאפילו ידעו, שהמעשה אינו רצוי, אבל חשבו כנראה שהכוונה הטהורה תתיר את האסור (בסגנון עבירה לשמה). היהודי מהסיפור באמת ובתמים חשב שהוא עושה כדין.

משה אמר/ה...

מי שמעוניין לראות את תגובתו של הרב עובדיה יוסף זצ"ל לגבי המעשה הזה , יוכל לראות את זה בספר "רבינו " של הרב אליהו שיטרית בעמוד קה .

RavTzair אמר/ה...

תוכל בבקשה לצלם ולשלוח לי?