בשבת שעברה, פרשת נצבים, נתפסתי לשתי נקודות בפירוש הנצי"ב על הפרשה.
המדד הוא סובייקטיבי ולא אובייקטיבי
ללמדנו שאין כל שבט ומנהיגיו נדונים בשוה. אלא לפי טבע השבט ובמה שהחזיק ביותר להיות נזהר בזה נידון על העוותו וסר מדרך הטובה שהחזיק בה. וכמו שאמר עמוס הנביא "על שלשה פשעי יהודה ועל ארבעה לא אשיבנו, על מאסם את תורת ה' וחקיו לא שמרו. על שלשה פשעי ישראל ועל ארבעה לא אשיבנו, על מכרם בכסף צדיק וגו'". הרי שעיקר הדין על שבט יהודה על שסרו מדרכם הטובה לשמור חקיו... ולא כן שבטי ישראל שמעולם לא החזיקו כל כך בתלמוד תורה אלא בחסד בין אדם לחבירו כדרך מלכי ישראל, ע"כ עיקר הדין עליהם על שסרו מזה המדה ומכרו בכסף צדיק וגו'.
(העמק דבר דברים פרק כט פסוק ט)
אין להסתמך להלכה על עיונים תאורטיים
ומגיד המקרא שבבואם לארץ ישראל ויגיעו למעשה כמה דברים שהיה העיון עד כה הלכתא למשיחא ולא למעשה ע"כ עתה בבואם לידי מעשה "תשוב ושמעת בקולו" - תחזור לעיון להוראה למעשה. ולמדין מכאן דאע"ג שעיין והוציא דבר חידוש שלא בשעת מעשה כשיבא מעשה לידו מחויב לחזור ולדון בדבר. והיינו דאמר ר"י בגיטין "וכי בשביל שאנו מדמין נעשה מעשה?". פי' אע"ג שלהלכה ברור לנו שכך הוא מכל מקום אלו הגיע מעשה לידינו היה לנו להתיישב עוד הפעם ואולי היינו חוזרים בדבר.
(העמק דבר דברים פרק ל פסוק ח)
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה