יום ראשון, 1 באפריל 2012

הגדה כפשוטה (דרשת שבת הגדול)

הדברים הבאים הם הרשימות שלי לקראת דרשת שבת הגדול השתא. בחרתי השנה לא להעביר מהלך שלם, אלא לעבור על ההגדה מתחילתה ועד לסוף המגיד ולהעיר הערות. הדברים כתובים קצת בקודים. אני מקוה שהקוראים יצליחו להפיק מזה תועלת גם בצורתו הנוכחית. מי שמעוניין בהרחבה של נקודה ספציפית שישאיר תגובה ואשתדל להרחיב.

קדש – כל אדם שמוסב בסדר צריך לשתות כוס מלא (בניגוד לשבת רגילה) ושותים בהסבה. ליל הסדר זה זמן טוב לשים לב למה זה קידוש – קריאת התעוררות לאדם ומהאדם: אנחנו נמצאים בפסח/שבת!

ורחץ – נטילת ידיים ללא ברכה. למה? לכאורה, דבר שטיבולו במשקה. גם זה בכלל השינויים שעושים עבור הילדים.

כרפס – כל ירק כשר לכרפס (מכוונים בברכה על המרור). למה עושים כרפס? כדי שישאלו הילדים. הרמזים האחרים אינם אלא רמזים.

יחץ – למה? כהכנה למגיד. לחם עני – לחם שעונים עליו דברים הרבה. הלחם עני מתבטא בכך ש"דרכו של עני בפרוסה". למה בוצעים את האמצעית? העליונה נצרכת לברכת "המוציא" – לברך על מצה שלמה (מדין אין מעבירין על המצות). על דרך הדרוש: השניה כנגד יצחק – שבר – אילו של יצחק – מידת הגבורה.

מגיד – על שמה בעצם נקראת ה"הגדה".

למה מתחיל ב"הא לחמא עניא"? למה בארמית? למה מזמינים עתה אורחים? דברנו על כך בשנים קודמות, על סמך דברי הנצי"ב, ש"הא לחמא עניא" זה הקדמה שנתוספה בזמן הגלות לטובת העברת הדגשת השינוי מזמן הבית והעברת המוקד מה"פסח" ל"מצה".

מוזגים כוס שני ועוקרים השלחן – למה? כדי שישאלו התינוקות: מה כבר ברכת המזון? כבר מפנים? ולכן: כאן שואלים "מה נשתנה".

מה נשתנה הוא דוגמא בלבד לשאלות האמורות להטריד את הדור הצעיר. ראוי להשתדל להגיע להוספת שאלות.

[המליצה של הרב עובדיה: הבן רואה את אביו מזמין אורחים, ושואל "מה נשתנה הלילה הזה?", אביו עונה לו: עבדים היינו ולמדנו ממעשיו של פרעה שאין לבו ופיו שוים.]

עבדים היינו – סיפור היציאה ממצרים בדרך של "מתחיל בגנות ומסיים בשבח" לשיטת שמואל [שנה שעברה הסברנו שבעצם "מה נשתנה" זו שאלת התם "מה זאת", ועבדים היינו זו התשובה המקבילה ל"בחזק יד הוציאנו ה' ממצרים מבית עבדים]. כאשר השלב הראשון של ההבנה של יציאת מצרים זו הגאולה הפיסית – לא להיות עם משועבד. בעל ההגדה מוסיף שדבר זה איננו רק עניין הסטורי, אלא דבר הנוגע לכל אחד מאתנו ולכן גם נתבע מאתנו התייחסות.

למה אומרים "מעשה ברבי אליעזר"? כאן בעל ההגדה ממחיש את דבריו "ואפילו כולנו חכמים... וכל המרבה לספר ביציאת מצרים הרי זה משובח".

למה אומרים "אמר רבי אלעזר בן עזריה"? מה זה קשור לליל הסדר? לכאורה דבריו של רבי אלעזר בן עזריה הם דוגמא ל"סיפור יציאת מצרים" שהתרחשה באותו לילה בבני ברק והם נאמרו באותה מסיבה. קשה מאד לנתק את הסיפור עם התייחסותו ללילה ולבוקר מהפן ההיסטורי של הסיפור, תקופה ערב מרד בר-כוכבא, כאשר הסדר מתקיים בעירו של רבי עקיבא התומך הנלהב של בר-כוכבא. החכמים דנים האם מזכירים את גאולת מצרים במצב של חושך והתלמידים מבשרים שאין צורך לדון בכך שהרי האור מעבר לפינה.

למה מזכירים את ד' הבנים? יש המציעים שזו הקדמה לשיטת רב ב"מתחיל בגנות ומסיים בשבח", כדי ש"מה נשתנה" זו הקדמה לשיטת שמואל. אנחנו הצענו שבעל ההגדה מוסר לנו שיש להתאים לכל בן את סוג ה"סיפור יציאת מצרים" המתאים לו. כבר ראינו את שאלת התם "מה נשתנה" יחד עם תשובתו "עבדים היינו". ראינו את החכמים מסובים בבני ברק ואת טיב ה"סיפור" שהיה שם, ובהמשך נראה את טיב הסיפור המתאים לשאינו יודע לשאול ב"מתחילה עובדי עבודה זרה וכו'".

"יכול מראש חדש" – שנה שעברה הסברנו שקטע זה בא להסביר את הוראת התורה לאביו של הבן שאינו יודע לשאול. האופן שיש ללמד בן זה הוא באופן של "בעבור זה" – הקב"ה הוציא אותנו ממצרים כדי שנשמור מצוותיו.

"מתחילה עובדי ע"ז" – דעתו של רב ב"מתחיל בגנות ומסיים בשבח" – רב מדגיש לא את החירות הפיסית אלא את החירות הנפשית-רוחנית. הדגש איננו על "מה קרה" אלא על "לשם מה קרה".

למה אומרים כאן "והיא שעמדה"? במקביל לשיטת שמואל שהסתיים ב"אלו לא הוציא הקב"ה את אבותינו וכו'", כך גם כאן בשיטת רב אנחנו מסבירים כיצד הגאולה הרוחנית שלנו וקבלת התורה והמצוות עומדים לנו בכל דור ודור.

"צא ולמד" – כאן מגיעים לבסיס סיפור יציאת מצרים. אנחנו מספרים את סיפור היציאה ע"י ארבעה פסוקים מפרשת מקרא ביכורים:
- פסוק ראשון – הרקע.
- פסוק שני – השעבוד.
- פסוק שלישי – התפילה.
- פסוק רביעי - הגאולה.
- [פסוק חמישי – א"י].

הדרשות מובאות פסוק פסוק, כאשר על כל כמה מילים יש נסיון של התנא הדורש להזכיר את סיפור הגלות וגאולת מצרים בעיקר מספר שמות. כך רומזים לנו שעל כל נקודה בסיפור ניתן להרחיב כל אחד כפי יכולתו. הדרשות על הפסוקים מסתיימים בעשר המכות.

איך הגיע לכאן מחלוקת "רבי יוסי הגלילי, רבי אליעזר ורבי עקיבא? "רבי אברהם בן הרמב"ם כותב אשר הרמב"ם לא הביא הנ"ל בנוסח ההגדה לפי שהוא בלתי מפורסם בכל המדינות ולא הכרחי, אבל 'אמירת זה מנהגנו ונהג קדמונינו אבא מארי ז"ל והקודמין לו וחכמי המערב" – אפשר להבין מכאן שקטע זה הגיע להגדה אחרי שעם ישראל נהג להרבות בסיפור יציאת מצרים ולהביא מדרשים שונים לחיזוק ולהרחבת הדברים. ולכן, אחרי שהובאו עשר המכות מוסיף בעל ההגדה גם מדרש זה שכנראה התפשט לדון בו בבתי ישראל. [עוד רעיון: מחלוקת זו היא במקום (ממש) שהפסוק החמישי "ויבאנו" היה בו. כל הדיון כאן נסוב סביב המספרים ארבע וחמש. נראה שיש בזה יותר מרמז לחלק החמישי החסר.]

דיינו – סיכום סיפור יציאת מצרים ע"י סיכום כל הגדולות שהיו בו. אין הכוונה ב"דיינו" שהיינו מסתפקים בזה, בודאי היינו שואפים ליותר, אך הכוונה היא שגם אלו זה כל מה שהיינו זוכים לו עדיין היינו מחוייבים להודות על המעלות הטובות של המקום עלינו, ועל אחת כמה וכמה וכו'.

סיפרנו ביציאת מצרים, למה צריך עכשיו את "רבן גמליאל אומר"? רבן גמליאל הוא כמין סיכום של הנקודות החשובות שאנחנו צריכים לקחת אתנו לפני שנפרד ממגיד. כך נודא שגם אם נכנסנו לפרטים רבים במהלך סיפור יציאת מצרים אנחנו יודעים לקחת את העיקר.

"פסח מצה ומרור" – העבדות – המרור, ליל הגאולה – פסח, והגאולה עצמה – מצה. ואחרי זה שוב הקשר של מה שהיה אלינו – "בכל דור ודור... ואותנו הוציא משם... לפיכך...".

אין תגובות: