יום ראשון, 17 באפריל 2011

"מתחיל בגנות ומסיים בשבח"

המשנה בפסחים מגדירה שאת מצוות סיפור יציאת מצרים יש לבצע באופן של "מתחיל בגנות ומסיים בשבח":
ולפי דעתו של בן, אביו מלמדו. מתחיל בגנות ומסיים בשבח, ודורש מארמי אובד אבי עד שיגמור כל הפרשה כולה.

הגמרא שם מביאה מחלוקת מהו "מתחיל בגנות ומסיים בשבח":
מתחיל בגנות ומסיים בשבח מאי בגנות? רב אמר: מתחלה עובדי עבודת גלולים היו אבותינו. [ושמואל] אמר: עבדים היינו.

בדרך כלל כללי הפסיקה אומרים כי הלכה כרב באיסורי וכשמואל בדיני, כלומר הלכה כרב במצוות שבין אדם למקום והלכה כשמואל במצוות שבין אדם לחבירו (וכך רב "המומחה" באיסורי מתמקד באלמנט הנפשי-רוחני, ושמואל "המומחה" ליחסי בני-אדם מתמקד בפן הפיסי-גשמי). כך שלכאורה היינו צריכים לפסוק כרב ש"מתחילה עובדי ע"ז היו אבותינו". אך כאן ההכרעה יותר קשה, כי לא ברור לחלוטין האם ישנה כאן מחלוקת האם להשמיט קטע אחד, או שהמחלוקת היא במה מקיימים את דברי המשנה "מתחיל בגנות ומסיים בשבח". בנוסף, הגמרא מביאה את מעשה רב נחמן ש"נהג" כשמואל:
אמר ליה רב נחמן לדרו עבדיה: עבדא דמפיק ליה מריה לחירות ויהיב ליה כספא ודהבא, מאי בעי למימר ליה? אמר ליה: בעי לאודויי ולשבוחי. אמר ליה: פטרתן מלומר מה נשתנה. פתח ואמר עבדים היינו.

כך שקשה לומר שפוסקים כרב ולא אומרים "עבדים היינו". ואכן, הרי"ף מביא ש"האידנא עבדינן כתרוייהו". וכך גם כתב הרמב"ם:
וצריך להתחיל בגנות ולסיים בשבח, כיצד מתחיל ומספר שבתחלה היו אבותינו בימי תרח ומלפניו כופרים וטועין אחר ההבל ורודפין אחר ע"ז, ומסיים בדת האמת שקרבנו המקום לו והבדילנו מן התועים וקרבנו ליחודו, וכן מתחיל ומודיע שעבדים היינו לפרעה במצרים וכל הרעה שגמלנו ומסיים בנסים ונפלאות שנעשו לנו ובחירותנו, והוא שידרוש מארמי אובד אבי עד שיגמור כל הפרשה, וכל המוסיף ומאריך בדרש פרשה זו הרי זה משובח.

ההסבר הפשוט במחלוקת רב ושמואל הוא כפי שכותב הרב מנחם כשר בהגדה שלמה:
וידוע שגלות מצרים היתה כפולה בשעבוד הגוף והנפש הגשם והרוח, ואף הגאולה היתה בכפליים, בגוף ובנפש בחומר וברוח גם יחד. ונחלקו חכמים בדבר מה יש להבליט יותר, אלה רצו להדגיש גנותה של גלות הנפש ושבח גאולתה, דהיינו "מתחילה עע"ז היו אבותינו – ועכשיו קרבנו המקום לעבודתו", ואלה אמרו להבליט את גנותו של שעבוד הגוף ושבח חירותו, דהיינו "עבדים היינו לפרעה במצרים – ויוציאנו ה"א משם ביד חזקה".

אך זה אינו ההסבר היחיד למחלוקת זו. ונראה שיש צורך להוסיף, ששמואל אומר שיש להתמקד בתיאור העובדות - מה ארע? ואילו רב אומר שאין להתמקד בתיאור העובדתי, אלא בתכלית - למה זה קרה?

* * * * *

המגיד פותח בשאלות "מה נשתנה", ומסדר ההגדה סידר את ההגדה באופן ש"עבדים היינו" מגיע כתשובה לשאלות הבן.

לאחר מכן בעל ההגדה מביא את ארבעת הבנים, ארבעה דפוסים של שאלות ותשובות:

חכם מה הוא אומר: מה העדות והחקים והמשפטים אשר צוה ה' אלקינו אתכם, אף אתה אמור לו כהלכות הפסח אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן.

רשע מה הוא אומר: מה העבודה הזאת לכם, לכם ולא לו, ולפי שהוציא את עצמו מן הכלל כפר בעיקר, אף אתה הקהה את שניו ואמור לו בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים, לי ולא לו, ואילו היה שם לא היה נגאל.

תם מה הוא אומר: מה זאת, ואמרת אליו בחזק יד הוציאנו ה' ממצרים מבית עבדים.

ושאינו יודע לשאל את פתח לו, שנאמר והגדת לבנך ביום ההוא לאמר בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים

כשמעיינים בארבע השאלות ובארבע התשובות, מגלים שרק אחד מהזוגות הללו מתאים לשאלות "מה נשתנה" ותשובת "עבדים היינו" - הבן התם כמובן. כך שיוצא לנו שדעת שמואל ש"עבדים היינו" זה הגנות - מתאימים לבן התם, הבן שלו צריך להתמקד בעובדות ההיסטוריות.

לאחר ארבעת הבנים בעל ההגדה ממשיך:

יכול מראש חדש, תלמוד לומר ביום ההוא, אי ביום ההוא יכול מבעוד יום, תלמוד לומר בעבור זה, לא אמרתי אלא בשעה שמצה ומרור מונחים לפניך.

לאור הסבר זה של הפסוק "בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים", כיצד יש להסביר את ההנחיה לאבא לפתוח לבן שאינו יודע לשאול במילים אלו "בעבור זה וכו'"?

פירוש הפסוק הוא כפי שמביא האבן-עזרא בפירושו לתורה:

בעבור זה אמר רבי מרינוס, פי' בעבור זה, היה ראוי להיותו הפוך זה בעבור שעשה ה' לי. והביא רבים כמוהו לדעתו. ולפי דעתי, אין אחד מהם נכון, כי איך נהפוך דברי אלהים חיים. וטעם הפסוק הפך מחשבתו, כי אין אנו אוכלים מצות בעבור זה, רק פי' בעבור זה, בעבור זאת העבודה שהוא אכילת המצה ולא יאכל חמץ שהוא תחלת המצוות שצוה לנו השם עשה לנו השם אותות עד שהוציאנו ממצרים. והטעם לא הוציאנו ממצרים רק לעבדו, ככתוב בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלהים על ההר הזה (שמות ג, יב), וכתוב אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים להיות לכם לאלהים (במד' טו, מא):

כלומר, שלבן שאינו יודע לשאול יש לדבר על התכלית - למה הקב"ה הוציא אותנו ממצרים? כדי לקיים את מצוותיו. וזה בדיוק ההמשך של ההגדה - דעת רב:

מתחלה עובדי ע"ז היו אבותינו ועכשיו קרבנו המקום ב"ה לעבודתו, שנאמר (יהושע כ"ד): ויאמר יהושע אל כל העם כה אמר ה' אלהי ישראל בעבר הנהר ישבו אבותיכם מעולם תרח אבי אברהם ואבי נחור ויעבדו אלהים אחרים, ואקח את אביכם את אברהם מעבר הנהר ואולך אותו בכל ארץ כנען וארבה את זרעו ואתן לו את יצחק ואתן ליצחק את יעקב ואת עשו ואתן לעשו את הר שעיר לרשת אותו ויעקב ובניו ירדו מצרים.


אין תגובות: