יום שבת, 25 ביולי 2009

שלטון הרב - חלק ב', מאת: הרב יואב שטרנברג

בפוסט הקודם עסקתי בשאלה, מהי טעות בדבר משנה, שהיא לחלוטין מחוץ לתחום מבחינה הלכתית. בפוסט הזה, אני רוצה לתאר את תהליך הפסיקה.
חשוב לציין, שאף שאני עוסק גם בפסיקת הלכה, אני לא מגדולי הפוסקים בדור כמובן, וגם לא מגדולי תלמידי החכמים שבדור. עם זאת, אני סבור שתהליך הפסיקה שאותו אני אתאר, דומה לזה המתקיים אצל גדולי הדור.

התהליך ההלכתי
ראשית כל, הרב צריך להכיר את השיטות השונות הקיימות בנושא שבו הוא פוסק. ככל שההיכרות גדולה יותר ועמוקה יותר, סביר שהפסיקה בסופו של דבר תהיה נכונה יותר.
משימה זו איננה פשוטה. הכרת כל השיטות, היא קרוב לוודאי בלתי אפשרית. הן בגלל קוצר הזמן, ובמקרה של רבנים שאינם גדולי הדור, לעיתים גם מקוצר הכישרון.
היכרות עם שיטה מסויימת אינה רק הידיעה שרב פלוני אוסר או מתיר, אלא גם הבנת השיטה - מהן ראיותיו? האם ניתן להתווכח איתן? ככל שהרב הפוסק גדול יותר, ההבנה שלו את השיטות השונות גדולה יותר.

לאחר שהרב הכיר את השיטות השונות, עד כמה שידו מגעת, הוא צריך להחליט מה לעשות הלכה למעשה. במקרה הפשוט ביותר, הרב סבור שלאחר ניתוח השיטות השונות והראיות שלהן, הוא יכול לקבוע כי שיטה מסויימת היא השיטה הנכונה ביותר, היא השיטה האמיתית, ולכן יש לאמץ דווקא אותה.
זהו המקרה הפשוט ביותר באופן עקרוני, אך קשה מאוד להגיע להכרעה שכזו. תלמיד חכם גדול, הבקי בש"ס ופוסקים, יכול להגיע למסקנה כזו, שכן הוא מכיר מקורות רבים בצורה איכותית, וממילא הוא נותן משקל גדול לדעתו האישית. אולם, מי שאינו תלמיד חכם גדול בדרך כלל חושש שמא הוא טועה, שמא נתעלם ממנו מקור משמעותי, ולכן יכולתו לצדד בעמדה מסויימת באופן החלטי, רק משום שכך מסקנתו האישית, קטנה יותר.
כשאני אומר 'יכול', אין כוונתי שלתלמיד חכם זוטר לא שמורה הרשות להחליט. אבל, כשם שרופא שאינו מומחה לא יקבל החלטה בתחום שאינו בתחום מומחיותו, כך גם רב שאינו מומחה, צריך לדעת שהוא אינו מומחה ולא לקבל החלטות בצורה כזו.

כאשר הרב אינו מכריע כדעה מסויימת באופן החלטי, אז ניגשים לשימוש בכללי ההכרעה בספקות - ספק דרבנן לקולא, ספק דאורייתא לחומרא, משקלם של בעלי הדעות השונות, שעת הדחק, סוגיין דעלמא (-הפסיקה המקובלת) וכד'. גם נטיית הלב של הפוסק באה לידי ביטוי, אולם בצורה פחות החלטית מאשר בדרך שתוארה לעיל.

הערכת המציאות
המאפיין את שני השלבים שהצגתי לעיל (לימוד השיטות, וההחלטה איזו שיטה ליישם למעשה) הוא, שהם מתייחסים לבעיה הלכתית נתונה, שיש מקורות הלכתיים העומדים במוקד הוויכוח.
אתן דוגמא מהתחום של הלכות שבת - האם מותר לפתוח קופסאות שימורים ובקבוקים בשבת. שאלה זו תלויה בעיקר במחלוקת הראשונים אם יש בנין וסתירה בכלים בשבת במצבים מסויימים, ובחריגות המוזכרות כבר בגמרא ובשולחן ערוך בהקשר של מחלוקת זו. הפוסקים הדנים בבעיה זו מתמודדים עם העובדה שהשולחן ערוך פסק כדעת מיעוט הראשונים לחומרא, ועם השאלה אם יש לפסוק כמו השולחן ערוך בעניין. חלק קטן מאוד מהוויכוח מוקדש לשאלה העובדתית, אם קופסאות שימורים משמשות לשימוש חוזר אחרי שפותחים אותן. המציאות המשמשת כמושא הדיון מוסכמת פחות או יותר על כל הפוסקים.

יש לציין, שישנם תחומים שבהם חלק גדול מהדיון מוקדש להיבט נוסף, שלא דיברנו עליו עד עתה - הערכת המציאות. הוויכוח בסוגיית הפריה מלאכותית ואם פונדקאית לדוגמא, הוא דיון הלכתי בשאלת ההורות של מי שהביצית הגיע מאשה אחת, אבל הלידה התרחשה אצל אישה אחרת. דיון זה הוא דיון במקורות ההלכתיים גופם. אולם, מרכיב משמעותי נוסף שהפוסקים דנים בו, הוא החששות שהשימוש בתהליך זה מעורר - הן היבטים טכניים הנוגעים להבטחת הוודאות בשאלת ההורים הגנטיים, והן היבטים עקרוניים הנוגעים להשלכות המוסריות / ערכיות של הפריה שלא כדרך הטבע.
דוגמא מפורסמת נוספת היא שאלת החזרת השטחים. לשאלה זו יש שני רכיבים: רכיב הלכתי 'טהור' - האם במקום פיקוח נפש ברור, מותר להחזיר שטחים. ורכיב של הערכת מציאות - האם החזרת השטחים עוזרת / מזיקה מבחינת פיקוח נפש.
הדיון בשאלת סמכותו של הרב בהערכת המציאות יתקיים בפוסט הבא, אולם כרגע אני רוצה להתמקד בשני השלבים הראשונים העוסקים בבירור ההלכתי ה'טהור'.

כיצד לנהל דיון
הרב לא חייב לבחור בין דעות הלכתיות קיימות. לרב יש את הרשות, ולפעמים גם את ההכרח, לפלס לו דרך חדשה משלו. אלא שכשם שישנן דעות הלכתיות שהן בבחינת 'טעות בדבר משנה', כפי שהסברנו בפוסט הקודם, כך גם ישנן דרכי דיון בסוגיות הלכתיות, שהן בבחינת 'טעות בדבר משנה'. דא עקא, בניגוד לדעות ההלכתיות שאותן יותר קל לאתר, הרי שדרכי הדיון מוגדרות פחות. עם זאת, היותן מוגדרות פחות אינו אומר בהכרח שהן אינן קיימות.

דרך הטיעון הקלאסית כוללת חיפוש מקורות רלוונטיים לעניין, וקריאה מדוקדקת של דברי הפרשנים והפוסקים הקודמים לנו. הבעיה מתחילה, כאשר אדם בא לטעון טיעון על ידי שימוש במקורות שאינם רלוונטיים, או שהוא מתעלם מדברי המפרשים הקודמים. הבעיה הזו נוצרת בדרך כלל, כאשר אדם רוצה לטעון טיעון השונה באופן מהותי מהכיוון המקובל בפסיקה.
אני רוצה לתת כמה דוגמאות לעניין.
מקורות שאינם רלוונטיים - התורה שבכתב, מעולם (לכל הפחות, מאז חתימת התלמוד) לא היתה מקור מרכזי מבחינה הלכתית. בוודאי שכאשר מדובר בשאלות מטא הלכתיות, או בתחומים שאין בהם חומר הלכתי עדכני יותר, הרי שגם בתורה שבכתב יכולה לשמש כמקור הלכתי. אולם כאשר קיים דיון הלכתי ענף בסוגיא מסויימת, התורה שבכתב איננה מקור רלוונטי. המעוניינים בדוגמאות לבעייתיות שבשימוש בתורה כמקור, מוזמנים לעיין במאמריו של הרב שרלו בבטאון צהר ('משנת הרמב"ן והשפעתה על הפסיקה ההלכתית' - כרך לג - ראה סקירה כאן; 'על אמירה לגוי בבניית בתים בשבת' - כרך לה) ובתגובות למאמרים אלו ('כיצד קובעים מהי משנה' - כרך לד; 'על מצוות שבתון בשבת' - כרך לו).
בדומה, גם מקורות אגדיים או מחשבתיים, אינם יכולים להיות משקל מכריע בטיעון, כאשר ישנו חומר הלכתי מוצק בעניין. הוא הדין לטיעונים מוסריים שונים. שוב, יש למקורות אלו משקל, אבל נמוך בצורה משמעותית מכל חומר הלכתי של ממש. כמדומני שזוהי גם הדעה ההלכתית הרווחת יותר בהקשר של סתירה בין הקבלה וההלכה.
יש לציין שלא כל קריאה הזויה היא דעה הלכתית לגיטימית. האם מישהו חושב שהפרשנות החסידית הגורסת כי 'משנכנס אב ממעטין (את החורבן / האבל י.ש.) - בשמחה' היא פרשנות שיכולה לשמש מקור הלכתי? לאחרונה שמעתי עוד כמה פרשנויות הזויות שכאלו, כשהטוען השתמש בהן כפירושים הלכתיים לכל דבר.
גם אם מדובר בפרשנות אפשרית, אם מדובר בשימוש במקורות הלכתיים באופן שלא הובן כך מעולם(!) על ידי הפוסקים הרי שזה דבר בעייתי. אם מדובר בפוסק בעל שיעור קומה רציני ביותר, יש לתת לדבריו מקום. אבל באופן כללי, צריך לתת אמון ב'מערכת', דהיינו שהפירוש המקובל במשך קרוב ל1,500 שנה בערך , מאז חתימת התלמוד, הוא הפירוש הנכון. מי שאין לו אמון במערכת ברמה הזו, גם זו בעיה.
עוד תחום בעייתי, הוא שימוש בטיעונים הסטוריים. טיעון הסטורי כמו 'לראשונים במקום פלוני היתה בעיה עם הוצאה בשבת, אז הם צמצמו את המושג רשות הרבים', הוא אכן טיעון הסטורי - אבל הוא אינו טיעון הלכתי. הוא הדין לגבי טיעונים סוציולוגיים שונים. אי אפשר להשתמש בטיעונים כאלו, כדי להמציא הלכות יש מאין או לשלול הלכות קיימות. ניקח דוגמא מהתחום של הלכות שבת: הרבה פוסקים הרחיבו את המושג 'מפני איבה', והתירו לחלל שבת להציל גוי, גם באיסורי דאורייתא, אף שהמשנ"ב פוסק, בעקבות בעלי התוספות, שרק איסורי דרבנן נדחים מפני חשש 'איבה'. האם משמעות הדברים שמותר לחלל שבת כדי להציל גוי באופן עקרוני, והפוסקים רק ניתלו בהיתר איבה כדי להתיר את מה שהיה מקובל לאיסור עד אז? הנפק"מ משאלה זו היא האם מותר להציל גוי בשבת, גם כאשר אין שום חשש איבה. הטיעון הסוציולוגי - הרצון של הפוסקים למצוא דרכים להציל את חייו של גוי גם בשבת - אינו יכול להפוך לבדו לטיעון הלכתי, ויש לבסס את ההיתר בכלים אחרים (כמו 'משום איבה') וממילא 'לשחק את המשחק' של הכלים האלו (ראו מה שכתבתי במאמר 'יישום ההלכה במציאות כלכלית משתנה' (כאן) ובעיקר בסוף עמ' 4).

אלו הן רק מקצת הדוגמאות לדרכי לימוד שגויות. כפי שכבר אמרתי, קשה מאוד לתת הגדרה חדה לשאלה מהי דרך לימוד נכונה. אבל בדיוק מסיבה זו אומרת הגמרא בסוטה (כב.): "קרא ושנה ולא שימש ת"ח - ר' אלעזר אומר: הרי זה עם הארץ, ר' שמואל בר נחמני אמר: הרי זה בור". ידיעת המקורות והשיטות ההלכתיות השונות אינה מספיקה, שימוש תלמידי חכמים הכולל את רכישת דרך הפסיקה שלהם, הוא חלק בלתי נפרד מהדרישות ממי שאמור להורות הלכה.

אין תגובות: