אבות ותולדות בשבת

התורה מצווה אותנו לשמור את השבת. המינוח שהתורה רגילה להשתמש בו, על מנת להגדיר מה אסור לעשות בשבת, הוא "כל מלאכה לא תעשו". אך למעט איסור הבערה ואולי איסור נוסף הנלמד מפרשית המן בפרשת בשלח, כל איסורי שבת נסמכים על לימוד של חז"ל מסמיכות הפרשיות של שבת והמשכן, ש"כל מה שהיה במשכן וחשוב הרי הוא אב מלאכה בשבת" (על הלימוד מהסמיכות עיין במאמר זה באריכות). כתוצאה מלימוד זה, הגדירו חז"ל 39 אבות מלאכה האסורים בשבת (מסכת שבת פרק ז משנה ב):
אבות מלאכות ארבעים חסר אחת הזורע והחורש והקוצר והמעמר הדש והזורה הבורר הטוחן והמרקד והלש והאופה הגוזז את הצמר המלבנו והמנפצו והצובעו והטווה והמיסך והעושה שתי בתי נירין והאורג שני חוטין והפוצע ב' חוטין הקושר והמתיר והתופר שתי תפירות הקורע ע"מ לתפור שתי תפירות הצד צבי השוחטו והמפשיטו המולחו והמעבד את עורו והמוחקו והמחתכו הכותב שתי אותיות והמוחק על מנת לכתוב שתי אותיות הבונה והסותר המכבה והמבעיר המכה בפטיש המוציא מרשות לרשות הרי אלו אבות מלאכות ארבעים חסר אחת:

לכל אב מלאכה ישנם תולדות, והן האבות והן התולדות הינם אסורים מהתורה ועונשם סקילה (ולעניין הלכה למעשה, אין כמעט הבדל בין אב לתולדה בשבת).

הרמב"ם בפירוש המשניות שם, מגדיר מהו אב ומהו תולדה:
וכל אלו האבות הם רק דוגמאות, כגון אמרו קוצר הוא מאבות מלאכות והוא הדין לכל חותך צמח מחובר לארץ אם נתכוון לאותו דבר שהוא חותך, כגון האורה בתאנים הבוצר בענבים והמוסק בזתים, שכל אחת ממלאכות אלו אין אומרים בה שהיא תולדת קוצר אלא היא הקוצר עצמה, כמו שאין אומרים בשוחט כבש או שור שהיא תולדת שוחט, או מי שבשל מאכל מן המאכלים שהיא תולדת אופה אלא היא האופה בעצמה, וזהו שאומרים בו מלאכות הרבה מעין מלאכה אחת. והתולדה, הוא שתחשוב בלבך על תוצאות פעולת אותה מלאכה המנויה באבות, וכל מקום שתמצא אותה פעולה זהו תולדה לאותו האב, כגון זה שאמרנו שטוחן מאבות מלאכות, וענין טוחן הוא טחינת חלק גדול והפיכתו חלקים קטנים, ולפיכך חיתוך הירקות בשבת, או נסירת העץ לקחת הנסורת שלו, או שיפת המתכת לקחת הנסורת שלה, או בקוע העצים להסקה כל זה תולדת טוחן. וכן ענין הבשול הוא לרכך הגופים הקשים, ולפיכך המתיך אחת מן המתכות או המחמם אותה הרי זה תולדת אופה אע"פ שלא הבעיר אש ולא לבה אותה אלא הכניס אותה המתכת לתוך אש בוערת עד שנתחממה. ועל דרך זו תדון בכולן. לפי שענין האריגה הוא צירוף חלקים נפרדים וחבורם זה לזה על ידי שלוב. וענין העבוד הוא חזוק הדברים הרכים כדי שלא ימהרו להתקלקל. והבן ענין זה והתבונן בו תמיד כשתראה מלאכה מן המלאכות שתדע תולדת איזה אב היא, ולא תתחלף לך מלאכה שהיא כאב מן האבות בתולדה כמו שביארתי לך.

הרמב"ם מגדיר שכל פעולה שהיא נרדפת לאב המקורי איננה תולדה, אלא אב בדיוק כמו האב המקורי. כך שהצולה איננו תולדה של אופה או מבשל, אלא אב-נרדף להם.
אך לפי זה קשה מדוע לדעת הרמב"ם צולה איננו תולדה, אלא אב נרדף, ואלו מנסר (בשביל הנסרים) הוא תולדה של טוחן ולא אב-נרדף לטוחן? כיצד מגדירים מהו אב ומהו תולדה?

מפי מו"ר הרב שבתי רפפורט למדנו את החילוק הבא (ניסוח הדברים הוא של הרב יואב שטרנברג):
לכל מלאכה יש שני רכיבים - מעשה ותכלית. את המעשה ניתן להגדיר על פי הטכניקה או ההישג, אבל מלבד זאת, יש את תכלית המלאכה. דמיון באחד הרכיבים הוא תולדה, דמיון בשני הרכיבים הוא אב נרדף.
לדוגמא אב המלאכה מלבן כולל מעשה של ניקוי הבגד, וכולל תכלית - בגד נקי ומוכן ללבישה.
סחיטה כתולדת מלבן אינה דומה לאב בכלל מבחינת המעשה - היא מתרחשת בבגד שהוא כבר נקי אבל רטוב, והתהליך איננו שריה במים / סבון, אלא לחיצה על הבגד לשם הוצאת המים. עם זאת, היא חלק מתהליך החזרת הבגד לראוי ללבישה, ולכן היא תולדה של מלבן.
כיו"ב השף את המתכת - תולדת טוחן. קיים כאן מעשה הטחינה, אבל בלי התכלית - אי אפשר ליצור בצק מהשבבים של המתכת. לכן גם כאן זו תולדה.
אב נרדף קיים רק כאשר קיימים שני הרכיבים. נטיעת אילן דומה לזריעת זרע מבחינת המעשה - הצמחת דבר מן הקרקע ומבחינת התכלית הכללית, ולכן זהו אב נרדף.

על דעת הרמב"ם הזו, חולק רבינו חננאל בדבריו על הגמרא (שבת עג ע"ב):
אמר רבי אחא אמר רבי חייא בר אשי אמר רבי אמי: זומר חייב משום נוטע, והנוטע והמבריך והמרכיב חייב משום זורע.

בצידי הדף כותב רבינו חננאל:
שמעינן מינה מדמוקים המבריך והמרכיב משום נוטע ואף משום זורע דיש תולדה לתולדה, וכולן נכללין בכלל אב אחד. הנוטע ולד הוא של זורע.

בניגוד לרמב"ם שיסבור שנוטע הוא אב-נרדף לזורע, ר"ח סובר שנוטע הוא תולדה של זורע. יוצא לפי שיטה זו, של ר"ח, שלא רק שיש תולדות לאבות, אלא יש גם תולדות של תולדות, כגון הזומר שהוא תולדה של נוטע שהוא תולדה של זורע.