רשימה שלישית בסדרה מאת: הרב יואב שטרנברג, בעל אתר הלכה פסוקה ואברך במכון ארץ חמדה.
לרשימה הראשונה: הרהורים על הלכה וערכים - מבוא
לרשימה הראשונה: הרהורים על הלכה וערכים - מבוא
לרשימה השנייה: הרהורים על הלכה וערכים - חלק א
בפעם האחרונה, סקרנו את הבסיס לאפשרות שהלכה מסוימת צריכה להשתנות, משום שהמציאות החברתית באותו תחום השתנתה. לשם כך, צריך להניח שתי הנחות: (א) ההלכה נבעה ממציאות חברתית ולא כעמדה ערכית עקרונית (ב) המציאות החברתית היום שונה מזו שבזמן שבו נקבעה ההלכה.
הפעם ברצוני לבחון שני מקרים ביחס לדיון הזה (אני בכוונה נמנע מדיון במעמד האישה - גם מפני שזה נושא טעון רגשית, וגם מפני שאני רוצה שיהיה ברור שהשאלה איננה מעמד האישה ביהדות, אלא הלכה וערכים, ומעמד האישה הוא רק נגזרת של שאלה גדולה יותר).
ראשית, הבה נעסוק בשאלת מזונות הילדים. על פי ההלכה, אב חייב לזון את ילדיו עד גיל 6. לאחר מכן, אין על האב חיוב לזון את ילדיו, אבל מצד מצוות צדקה מוטל עליו החיוב להמשיך לזון אותם. הנפק"מ בין החיוב עד גיל 6 ואחריו היא, שאחרי גיל 6 אין כופים על האב לזון את הילדים, אלא מסתפקים בהכלמתו בציבור. נפק"מ נוספת, שאם הוא בחו"ל, לא לוקחים מהכסף שלו על מנת לזון אותם אחרי גיל 6.
נחלקו האחרונים בטעמו של החיוב עד גיל 6 - לדעת הרב פינשטיין (אג"מ יו"ד קמג - ברשת) האב אינו חייב לזון גם את בניו הקטנים. וחיוב האב במזונות בניו הוא חלק מחיוב המזונות כלפי האם. הרב פיינשטיין מסביר, שכיוון שברור שהאם לא תניח לבניה שלא יאכלו, חייבים להגדיל את חיוב המזונות של האב לאם, כדי שיישאר בידה מספיק אוכל אחרי שתיתן לילדיה, בדומה להגדלת החיוב כדי שיהיה לאישה לתת לאורחים.
לדעת הרב פיינשטיין, כיום אישה שלא תאכיל את ילדיה עד הגיעם לבגרות חוקית (18) תחשב כקמצנית (אם היא יכולה לזונם) ולכן חיוב האב לזון את ילדיו עד גיל בגרות חוקית הוא מן הדין.
לעומת זאת, הרב עובדיה (יחווה דעת ג, עו) סובר שחיוב האב לזון את בניו עד גיל 6 הוא תקנת חכמים מיוחדת. בתור שכזו, היא אינה משתנה עם הזמן. אחרי גיל 6 יש רק חיוב מדין צדקה. גם תקנת הרבנות הראשית לתת מזונות אחרי גיל 6, היא רק אצל מי שאינו רוצה לתת, אבל מי שנותן, גם אחרי גיל 6 זו רק צדקה, ולכן ניתן להוריד את מזונות הילדים ממעות מעשר כספים.
תפיסתו של הרב פינשטיין היא דוגמא מצוינת לדיון שלנו. לדעתו, אין חיוב אמיתי לזון את הילדים, אלא רק חלק מהחיוב של בעל לזון את אשתו. כיוון שחיוב זה הוא תלוי מציאות חברתית, הוא משתנה כאשר המציאות החברתית משתנה.
אלא, שלמעשה הרב פינשטיין מציג עמדה ערכית שמאוד לא מקובלת היום - האב אינו חייב בכלל לזון את ילדיו, אלא רק בתורת צדקה!!! לדעת הרב עובדיה, האב חייב לזון את ילדיו כי חכמים ראו בכך עניין ערכי. אבל לדעת הרב פינשטיין, אף שהתוצאה בפועל תתאם את מה שמקובל בעולם המודרני, הרי שהעיקרון שמאחוריה שונה לחלוטין מהתפיסה הערכית של העולם המודרני.
בכיוון ההפוך, לדעת הרב עובדיה העניין הערכי דומה מאוד למקובל כיום (אם כי לשיטתו זוהי תקנת חכמים, ולא חיוב מדין תורה). הרב עובדיה מוכן לקבל באופן עקרוני את תקנת הרבנות הראשית לפיה בזמננו המצב מחייב שמזונות הילדים יהיו עד גיל 18 בתורת חיוב גמור. אמנם, קיים דיון הלכתי האם לרבנות הראשית קיימת הסמכות הפורמאלית ליצור תקנה שכזו. דיון כזה איננו מענייננו כל כך.
הרי לפנינו דוגמא שבה הפוסקים מניחים (כל אחד על פי דרכו) שההלכה נובעת ממציאות חברתית נתונה, ובשינוי המציאות החברתית, אמורה גם ההלכה להשתנות. נכון הדבר, שאליבא דהרב עובדיה ההלכה לא משתנה מאליה, אלא יש צורך בתקנה של בית דין שיכול לתקן, אבל באופן עקרוני, זו דוגמא לשינוי מציאותי שמשפיע גם על ההלכה.
אולם, צריך לשים לב, שלדעת הרב פינשטיין, ההלכה אינה תואמת כלל את העמדה הערכית המקובלת כיום. אליבא דהרב פינשטיין, האב בעצם אינו חייב לזון את בנו מעצם היותו בנו, והוא חייב לעשות זאת רק במסגרת מזונות אשתו. גם האישה בעצם אינה חייבת לזון את בנה, אלא שהיא עושה זאת בפועל - או בגלל רחמים טבעיים, או כדי שלא תחשב ל'קמצנית' בעיני שאר החברה.
חשוב לי להדגיש את הנקודה הזו, כיוון שיש שיאמרו שאם בפועל ההלכה מתאימה למציאות ערכית מודרנית, זה מספיק להם, למרות שאופן מהותי אין שום דמיון בין העמדה הערכית של ההלכה ובין זו שלהם.
דוגמא נוספת לעניין זה, היא הדיון בין יוסק'ה אחיטוב לרב רונצקי לגבי חילול שבת להצלת גוי בצבא (התפרסם ב"עטורי כהנים -עטרת כהנים" גליון 180, וניתן לקרוא כאן - קישור ישיר). לדעת הרב רונצקי, מותר להציל גוי בשבת רק אם אין ברירה, ומנימוקים של 'חילול השם' ו'איבה'. לעומת זאת, יוסק'ה אחיטוב רואה ערך בעצם הצלת חייו של הגוי.
יש לשים לב, שאפילו אם לא היה וויכוח ביניהם לדינא, כגון שהרב רונצקי היה אומר, שכיוון שברור שבסוף ידעו מאירוע כזה, נמצא שתמיד יש להציל גוי בשבת, עדיין יש הבדל ערכי גדול בין שתי העמדות.
כעת ננסה להחיל על שתי הדוגמאות - חיוב האב במזונות בניו וחילול שבת להצלת גוי - את הקריטריונים שהצגנו בפוסט הקודם. נניח (לצורך הדיון בלבד) שההלכה היא כדעת הרב פיינשטיין וכדעת הרב רונצקי. במקרה של הרב פיינשטיין, אני חושב שניתן להניח בפשטות, שהתפיסה החברתית המקובלת היום שונה מזו שבימי חז"ל (שוב, אליבא דהרב פיינשטיין בלבד).
לעומת זאת, בהקשר של הרב רונצקי, אינני יודע כיצד לקבוע מה התפיסה החברתית המקובלת היום. אין ספק שאצל הרבה חילונים, שאלת הצלת חיי אדם אינה תלויה בהבדלי גזע ודת. אולם, אצל דתיים אינני יודע - אני מניח שתלמידי הרב כהנא יזדהו מאוד עם העמדה של הרב רונצקי. לעומת זאת, תלמידי פרופ' ליבוביץ' יזדהו מן הסתם עם עמדתו של יוסק'ה אחיטוב.
לכן, בהקשר של הוויכוח של הרב רונצקי ויוסק'ה אחיטוב, אני חושב שאי אפשר לומר באופן חד משמעי, שהתפיסה החברתית השונה כיום, צריכה ליצור הלכה שונה.
האם התפיסה הערכית של חז"ל בהקשר זה מושתתת על מציאות חברתית מסויימת או שהיא תפיסה עקרונית? בשאלה זו, דעתי היא, שמאוד מסתבר שהיא תפיסה עקרונית. הרי ההבחנה בין יהודים לגויים היא כולה 'המצאה' יהודית. בלי היהדות, לא היתה משמעות לאבחנה זו, כמו שגם עם היהדות, אין הבדל בין אנגלים לצרפתים. כיוון שמדובר בתפיסה שהיהדות יצרה, הרי שזו תפיסה מהותית - היא יצרה מציאות חברתית, ולא נוצרה בגלל מציאות שכזו.
בהקשר של חיוב האב במזונות בניו (שוב, מתוך הנחה שמאמצים את משנתו של הרב פיינשטיין - לצורך הדיון בלבד), ברור שהערכים החברתיים היום שונים מאלו שמציג הרב פיינשטיין, והשאלה היא, האם יש מקום לשנות את ההלכה בגלל ערכים אלו.
האם אפשר לומר שהתפיסה החברתית של חז"ל מושתתת על מציאות כלכלית? אינני מתכוון לכך שחז"ל אמרו שחיוב מזונות הילדים מן הדין הוא רק עד גיל 6. בנקודה זו אפשר בהחלט להבין, שפעם היה מקובל שילד בן 6 יוצא לעבוד, והיום לא מקובל. אולם, האם אפשר להבין מדוע אין חיוב מהותי לזון ילד בן שנה, מעבר למצוות צדקה? אני אינני מצליח למצוא הסבר לעניין. לכן, בעיני, התפיסה הערכית של חז"ל (אליבא דהרב פיינשטיין) איננה נובעת ממציאות מסויימת, אלא היא תפיסה ערכית עקרונית. אפשר לחלוק עליה באופן עקרוני אולי, אבל אי אפשר לומר ששינוי חברתי מחייב שינוי הלכתי.
כפי שכבר כתבתי, בעיני, כאשר דנים בשאלת ערכים והלכה, לא ראוי לטשטש את ההבדל הערכי, אם התוצאה הסופית זהה, ולו רק מפני שיגיע יום שבו להבדל הערכי תהיה משמעות גם למעשה. אנחנו עוד נפתח את ההנחה הזו לדיון באחד הפוסטים הבאים, לאחר הקדמה חשובה.
הפעם ברצוני לבחון שני מקרים ביחס לדיון הזה (אני בכוונה נמנע מדיון במעמד האישה - גם מפני שזה נושא טעון רגשית, וגם מפני שאני רוצה שיהיה ברור שהשאלה איננה מעמד האישה ביהדות, אלא הלכה וערכים, ומעמד האישה הוא רק נגזרת של שאלה גדולה יותר).
ראשית, הבה נעסוק בשאלת מזונות הילדים. על פי ההלכה, אב חייב לזון את ילדיו עד גיל 6. לאחר מכן, אין על האב חיוב לזון את ילדיו, אבל מצד מצוות צדקה מוטל עליו החיוב להמשיך לזון אותם. הנפק"מ בין החיוב עד גיל 6 ואחריו היא, שאחרי גיל 6 אין כופים על האב לזון את הילדים, אלא מסתפקים בהכלמתו בציבור. נפק"מ נוספת, שאם הוא בחו"ל, לא לוקחים מהכסף שלו על מנת לזון אותם אחרי גיל 6.
נחלקו האחרונים בטעמו של החיוב עד גיל 6 - לדעת הרב פינשטיין (אג"מ יו"ד קמג - ברשת) האב אינו חייב לזון גם את בניו הקטנים. וחיוב האב במזונות בניו הוא חלק מחיוב המזונות כלפי האם. הרב פיינשטיין מסביר, שכיוון שברור שהאם לא תניח לבניה שלא יאכלו, חייבים להגדיל את חיוב המזונות של האב לאם, כדי שיישאר בידה מספיק אוכל אחרי שתיתן לילדיה, בדומה להגדלת החיוב כדי שיהיה לאישה לתת לאורחים.
לדעת הרב פיינשטיין, כיום אישה שלא תאכיל את ילדיה עד הגיעם לבגרות חוקית (18) תחשב כקמצנית (אם היא יכולה לזונם) ולכן חיוב האב לזון את ילדיו עד גיל בגרות חוקית הוא מן הדין.
לעומת זאת, הרב עובדיה (יחווה דעת ג, עו) סובר שחיוב האב לזון את בניו עד גיל 6 הוא תקנת חכמים מיוחדת. בתור שכזו, היא אינה משתנה עם הזמן. אחרי גיל 6 יש רק חיוב מדין צדקה. גם תקנת הרבנות הראשית לתת מזונות אחרי גיל 6, היא רק אצל מי שאינו רוצה לתת, אבל מי שנותן, גם אחרי גיל 6 זו רק צדקה, ולכן ניתן להוריד את מזונות הילדים ממעות מעשר כספים.
תפיסתו של הרב פינשטיין היא דוגמא מצוינת לדיון שלנו. לדעתו, אין חיוב אמיתי לזון את הילדים, אלא רק חלק מהחיוב של בעל לזון את אשתו. כיוון שחיוב זה הוא תלוי מציאות חברתית, הוא משתנה כאשר המציאות החברתית משתנה.
אלא, שלמעשה הרב פינשטיין מציג עמדה ערכית שמאוד לא מקובלת היום - האב אינו חייב בכלל לזון את ילדיו, אלא רק בתורת צדקה!!! לדעת הרב עובדיה, האב חייב לזון את ילדיו כי חכמים ראו בכך עניין ערכי. אבל לדעת הרב פינשטיין, אף שהתוצאה בפועל תתאם את מה שמקובל בעולם המודרני, הרי שהעיקרון שמאחוריה שונה לחלוטין מהתפיסה הערכית של העולם המודרני.
בכיוון ההפוך, לדעת הרב עובדיה העניין הערכי דומה מאוד למקובל כיום (אם כי לשיטתו זוהי תקנת חכמים, ולא חיוב מדין תורה). הרב עובדיה מוכן לקבל באופן עקרוני את תקנת הרבנות הראשית לפיה בזמננו המצב מחייב שמזונות הילדים יהיו עד גיל 18 בתורת חיוב גמור. אמנם, קיים דיון הלכתי האם לרבנות הראשית קיימת הסמכות הפורמאלית ליצור תקנה שכזו. דיון כזה איננו מענייננו כל כך.
הרי לפנינו דוגמא שבה הפוסקים מניחים (כל אחד על פי דרכו) שההלכה נובעת ממציאות חברתית נתונה, ובשינוי המציאות החברתית, אמורה גם ההלכה להשתנות. נכון הדבר, שאליבא דהרב עובדיה ההלכה לא משתנה מאליה, אלא יש צורך בתקנה של בית דין שיכול לתקן, אבל באופן עקרוני, זו דוגמא לשינוי מציאותי שמשפיע גם על ההלכה.
אולם, צריך לשים לב, שלדעת הרב פינשטיין, ההלכה אינה תואמת כלל את העמדה הערכית המקובלת כיום. אליבא דהרב פינשטיין, האב בעצם אינו חייב לזון את בנו מעצם היותו בנו, והוא חייב לעשות זאת רק במסגרת מזונות אשתו. גם האישה בעצם אינה חייבת לזון את בנה, אלא שהיא עושה זאת בפועל - או בגלל רחמים טבעיים, או כדי שלא תחשב ל'קמצנית' בעיני שאר החברה.
חשוב לי להדגיש את הנקודה הזו, כיוון שיש שיאמרו שאם בפועל ההלכה מתאימה למציאות ערכית מודרנית, זה מספיק להם, למרות שאופן מהותי אין שום דמיון בין העמדה הערכית של ההלכה ובין זו שלהם.
דוגמא נוספת לעניין זה, היא הדיון בין יוסק'ה אחיטוב לרב רונצקי לגבי חילול שבת להצלת גוי בצבא (התפרסם ב"עטורי כהנים -עטרת כהנים" גליון 180, וניתן לקרוא כאן - קישור ישיר). לדעת הרב רונצקי, מותר להציל גוי בשבת רק אם אין ברירה, ומנימוקים של 'חילול השם' ו'איבה'. לעומת זאת, יוסק'ה אחיטוב רואה ערך בעצם הצלת חייו של הגוי.
יש לשים לב, שאפילו אם לא היה וויכוח ביניהם לדינא, כגון שהרב רונצקי היה אומר, שכיוון שברור שבסוף ידעו מאירוע כזה, נמצא שתמיד יש להציל גוי בשבת, עדיין יש הבדל ערכי גדול בין שתי העמדות.
כעת ננסה להחיל על שתי הדוגמאות - חיוב האב במזונות בניו וחילול שבת להצלת גוי - את הקריטריונים שהצגנו בפוסט הקודם. נניח (לצורך הדיון בלבד) שההלכה היא כדעת הרב פיינשטיין וכדעת הרב רונצקי. במקרה של הרב פיינשטיין, אני חושב שניתן להניח בפשטות, שהתפיסה החברתית המקובלת היום שונה מזו שבימי חז"ל (שוב, אליבא דהרב פיינשטיין בלבד).
לעומת זאת, בהקשר של הרב רונצקי, אינני יודע כיצד לקבוע מה התפיסה החברתית המקובלת היום. אין ספק שאצל הרבה חילונים, שאלת הצלת חיי אדם אינה תלויה בהבדלי גזע ודת. אולם, אצל דתיים אינני יודע - אני מניח שתלמידי הרב כהנא יזדהו מאוד עם העמדה של הרב רונצקי. לעומת זאת, תלמידי פרופ' ליבוביץ' יזדהו מן הסתם עם עמדתו של יוסק'ה אחיטוב.
לכן, בהקשר של הוויכוח של הרב רונצקי ויוסק'ה אחיטוב, אני חושב שאי אפשר לומר באופן חד משמעי, שהתפיסה החברתית השונה כיום, צריכה ליצור הלכה שונה.
האם התפיסה הערכית של חז"ל בהקשר זה מושתתת על מציאות חברתית מסויימת או שהיא תפיסה עקרונית? בשאלה זו, דעתי היא, שמאוד מסתבר שהיא תפיסה עקרונית. הרי ההבחנה בין יהודים לגויים היא כולה 'המצאה' יהודית. בלי היהדות, לא היתה משמעות לאבחנה זו, כמו שגם עם היהדות, אין הבדל בין אנגלים לצרפתים. כיוון שמדובר בתפיסה שהיהדות יצרה, הרי שזו תפיסה מהותית - היא יצרה מציאות חברתית, ולא נוצרה בגלל מציאות שכזו.
בהקשר של חיוב האב במזונות בניו (שוב, מתוך הנחה שמאמצים את משנתו של הרב פיינשטיין - לצורך הדיון בלבד), ברור שהערכים החברתיים היום שונים מאלו שמציג הרב פיינשטיין, והשאלה היא, האם יש מקום לשנות את ההלכה בגלל ערכים אלו.
האם אפשר לומר שהתפיסה החברתית של חז"ל מושתתת על מציאות כלכלית? אינני מתכוון לכך שחז"ל אמרו שחיוב מזונות הילדים מן הדין הוא רק עד גיל 6. בנקודה זו אפשר בהחלט להבין, שפעם היה מקובל שילד בן 6 יוצא לעבוד, והיום לא מקובל. אולם, האם אפשר להבין מדוע אין חיוב מהותי לזון ילד בן שנה, מעבר למצוות צדקה? אני אינני מצליח למצוא הסבר לעניין. לכן, בעיני, התפיסה הערכית של חז"ל (אליבא דהרב פיינשטיין) איננה נובעת ממציאות מסויימת, אלא היא תפיסה ערכית עקרונית. אפשר לחלוק עליה באופן עקרוני אולי, אבל אי אפשר לומר ששינוי חברתי מחייב שינוי הלכתי.
כפי שכבר כתבתי, בעיני, כאשר דנים בשאלת ערכים והלכה, לא ראוי לטשטש את ההבדל הערכי, אם התוצאה הסופית זהה, ולו רק מפני שיגיע יום שבו להבדל הערכי תהיה משמעות גם למעשה. אנחנו עוד נפתח את ההנחה הזו לדיון באחד הפוסטים הבאים, לאחר הקדמה חשובה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה