יום שלישי, 10 במרץ 2009

"ארור המן"

כולם מכירים את המנהג הרווח שמזכיר הרמ"א (שולחן ערוך אורח חיים סימן תרצ סעיף יז):
עוד כתבו שנהגו התינוקות לצור צורת המן על עצים ואבנים, או לכתוב שם המן עליהן, ולהכותן זה על זה כדי שימחה שמו על דרך: מחה תמחה את זכר עמלק (דברים כה, יט) ושם רשעים ירקב (משלי י, ז) ומזה נשתרבב המנהג שמכים המן כשקורים המגילה בבהכ"נ (אבודרהם); אין לבטל שום מנהג או ללעוג עליו, כי לא לחנם הוקבעו. (ב"י בשם א"ח).

הרבה פחות מכירים את מה שמביא המגן-אברהם (שם ס"ק כא):
ולבוש כ' בשעה שאומרים המן יאמר שם רשעים ירקב

דברי הלבוש הללו לא הובאו במשנה ברורה, ובדרך כלל גם לא מוצאים את מקומם ספרי הקיצורים למיניהם. יצא לי לא פעם לשמוע תלמידי חכמים (אשכנזיים, אגב) תמהים על הלבוש הזה: מה, ייתכן שבאמצע קריאת מגילה כל פעם שהשליח-ציבור יזכיר את המן הציבור יגיד "שם רשעים ירקב"?! יש לך הפסק גדול מזה?

אמש, עת שמעתי קריאת מגילה בקהילתי, ישב מאחורי יהודי מבוגר יליד אלג'יר שעלה לארץ לא מכבר מצרפת. בכל פעם שהזכירו "המן" בזמן הקריאה, הוא אמר "ארור המן". לאחר סיום הקריאה, ניגשתי ליהודי אחר, גם הוא יליד צפון אפריקה, ושאלתי אותו אם גם הוא מכיר את הנוהג הזה. הוא אמר לי שבודאי זה המנהג, אך לא אומרים בקול רם, אלא בשקט.

כשהגעתי הביתה בדקתי בספר מנהגי מרוקו, והנה אכן מוזכר המנהג הבא (ספר נתיבות המערב, הרב אליהו ביטון עמ' קסח):
נהגו כשהקורא מזכיר את השם "מרדכי", הציבור אומרים "ברוך מרדכי", וכשהוא מזכיר את "אסתר" אומרים "ברוכה אסתר", ובהזכרת "המן וזרש" אומרים "ארור המן", "ארורה זרש", וכשמזכיר "חרבונה" אומרים "זכור לטוב", והמדקדקים נהגו להחמיר בדבר.

הטעם שהוא מביא למנהג זה הוא:
כדי לעורר את הציבור להקשיב לסיפור המגילה, ואינו הפסק כי הוא מענין המגילה.

אין תגובות: